על הבדידות, על ההתמסרות ועל המתנות שבדרך

 

אני קוראת על זה מלא בקבוצות של רלוקיישן.

אני מכירה את זה באופן אישי.

אישה " באמצע החיים" שעזבה מאחוריה את המשפחה גדולה ( שלא דימיינתי את עצמי בלעדיה!),

את המדינה ( שהבאתי לשם את המשפחה מרוסיה, כי האמנתי ששם נחייה תמיד!)

את החברים, את הבית הפיזי, את השפה, את הנופים שנתנו את התחושת שייכות – והלכתי למקום שאין לי מושג, מה מצפה לי שם!...

בהתחלה היה ממש קשה ( סיפרתי את זה בפוסטים הקודמים) – עד שנזכרתי, שאני לא " לבד", אלא עם עצמי! ועם הבורא – שתמיד תמיד תמך, תומך ויתמוך בי בכל מקום!

ואז התחלתי לנקות את הציפיות : מעצמי ( ללא כל התפקידים והגדרות הרגילות), מהבולגריה, מהאנשים הקרובים ( שכמובן חלמתי שיבואו לבדר אותי כאן- הרי זה קרוב!), מחברים שלי, מהחיים בכלל...

תודה לכלים של אקסס- שעזרו לי לפתוח עוד ועוד את המרחב וליצור " חיים כהרפתקה".

ולהתחיל את היום מהשאלה : " מה אוכל ליצור ולחולל היום כדי להפוך את חיי לנפלאים יותר?

איזה הפתעות מרגשות מחכות לי היום?"

ופשוט להתמקד במה שיש ( במקום להתאבל על מה שכבר איננו!).

ולהכיר תודה על רגעי קסם שקרו כל יום!

ואז ראיתי הניסים!

כשגרתי בקוטל ( עיר בצפון בולגריה, גבוה בהרים) – כל בוקר הלכתי לפארק המדהים... בשעה שהצועניות שניקו את הפארק, ישבו עם סיגריות וקפה, " להטען" לפני יום עבודה.

אחת מהן, באופן קבוע, ניגשה אלי, שמה את ידייה על כתפיי ושאלה אותי משהו, עם המון כוונה ותשומת לב.

אני לא הבנתי כלום וידעתי לענות רק " דה" ).

היא המשיכה והמשיכה לדבר- ואני שמעתי כל כך הרבה עידוד ואהבה בקולה, שממש בכיתי מרוב ההתרגשות! ( למה שיהיה אכפת למישהי ממני?!)

וזה חזר לעצמו כל יום- עד שעזבתי את קוטל!

לא יודעת מה השם שלה ואין לי תשובה, למה בחרה כל בוקר לגשת אלי ולחבק- אבל בעיניי זה נס גלוי ועליו אני מודה כל פעם שנזכרת!

הבחורה שבתמונה איתי – ראתה אותי בפייסבוק. היא מאוקראינה, גרה בוורנה, מטפלת צעירה.

כתבה לי : " אני חיפשתי שמאנית. מצאתי אותך! אני באה!" ( שתבינו, מוורנה לסנדנסקי זה 7- 8 שעות נסיעה, עם ההפסקות!)

ואז אני נסעתי לוורנה, רציתי לבדוק האם מתאים לי לעבור לשם... לא התאים)

ועכשיו היא שוב הגיעה אלי- ועלינו ביחד להרים, לתופף, לנגן, לעשות מדיטציה, לקבל את היום החדש ולהודות על האפשרות לעשות את זה ביחד!

יש בינינו איזה 30 שנה...

יש מרחק של חצי בולגריה, אבל יש משהו שמחבר.

וכשמחפשים, מה מחבר- תחושת האחדות מחליפה את הבדידות.

ונוצרת שייכות אחרת.

שאי- אפשר לחוות אותה בלי להסכים לעבור דרך כל זה!

אז אני מאחלת לכל אחד שיצאה לדרך החדשה – פשוט לסמוך!

לסמוך על ההדרכה הגבוהה שהביאה אתכם למקום הזה ( ותמשיך לתמוך גם כאן!)

לסמוך על עצמכם ( הרי אתם- עולם שלם וכל המיומנויות שנדרשות כדי לבנות חיים טובים בכל מקום!)

לסמוך על היקום שמחוק המגנטיות הוא יביא אליכם את האנשים שבתדר שלכם ( למראת שהם יכולים להיות שונים מאוד ממה שחשבתם!)

לסמוך על הטכנולוגיות ורשתות סוציאליות שמהקלות מאוד על כל זה!

ומה עוד אפשרי?

מה עוד?

מה עוד?...

חיבוק חם ורך- לכל מי שזקוק לזה!

באהבה

אור- אל מאור. מרפאה גוף- נפש- נשמה- רוח מסנדנסקי, בולגריה.

הצגת נתוני שימוש

לייק

תגובה